סרט מפתיע בנטפליקס, להיט מרנין באמזון, סרט ישראלי ב-VOD ולא שכחנו גם את המסך הגדול. ארבע המלצות צפייה ואזהרה אחת

ביסאן טיבי מציגה ב"רחוב אחד בסילוואן" את סיפורו של רחוב אחד במזרח ירושלים, שבו פלסטינים מגורשים כדי לפנות מקום לעוד התנחלויות יהודיות. ריאיון לקראת הקרנת הבכורה של הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע ירושלים

להקת משינה מוציאה אלבום לייב שמאגד בתוכו את השירים שאיתם היא הופיעה בשלושת מופעי המחווה שלה לשירים ישראלים משנות השבעים שחבריה אוהבים במיוחד

בערוץ 14 עושים "סאטירה" עם השלד של היועמ"שית, התבטאות מחפירה של "גורם מדיני בכיר" ומוטי קסטל מצליח להביא את המדור לשפל חדש. הרגעים המביכים של השבוע

הדבר הכי גדול שאמן יכול לעשות לקהל שלו, הוא לגרום לו לאהוב אותו. לא להעריך, לא להעריץ, לא לתמוך, לא לפרגן. לאהוב. אהבה אמיתית. מוצקה, קשה, אהבה הארד-קור. כזו שאתה מרגיש אותה בלב ובגוף ובנשמה. אהבה שהיא חזקה כמעט יותר מכל מחשבה רציונלית. שיחד עם האהבה למוזיקה עצמה, היא שנייה רק לאהבה למשפחה. אהבה כמו שאוהדים אוהבים את הקבוצה. כמו שחייל אוהב את הפלוגה. כמו שאברך אוהב את התורה. כמו שגבר אוהב אישה. ככה אני אוהב את מירי מסיקה וקרן פלס. כשהן על הבמה, וגם מחוצה לה. בנפרד, וביחד. מודה, נפלתי. האהבה הזאת לא היתה שם תמיד. היא נבטה והתפתחה וגדלה עם השנים. בהתחלה למירי. בעשור האחרון גם לקרן. היא התחילה בהערכה לכישרון העצום - לשירה, לנגינה, לכתיבה - וליכולת שלהן לנהל אותו, המשיכה בהתחברות למוזיקה ולשירים, בחדווה לחשוב עליהם ולנתח אותם לעומק, ואז הידלקות על האישיות הבימתית וגם הפרטית, על ההומור בכמויות, על המוחצנות, על תפיסת החיים. אהבתי אמנים בחיים שלי, הרשימה ארוכה. עם חלקם זו אהבה שנמשכת עשורים ותימשך כנראה לתמיד. האהבה לקרן ומירי היא אחרת. כי היא לכאורה לא היתה אמורה לקרות. מה לי, שגדלתי על רוק ואלטרנטיב, ולמתקתקות הלעיתים דביקה, לפופ הלהיטי, לבלדות הפסנתר, לדרמה קווינז האלה, שחשות עצמן דיוות. אבל כל מי שבאמת אוהב מוזיקה ואוהב פופ ומוכן לקבל על עצמו בשלב מסוים של חייו את עול המיינסטרים, מתישהו יגיע הרגע שבו הוא יישבר מולן, ייכבש, ייפול שדוד, יתמכר, ויאלץ להודות שהן לא סתם טעם נרכש, הן הארוחה עצמה, שיצאה ממטבח שקרוי על שמן, קרן את מירי קוויזין. בז'אנר שלהן, פלס ומסיקה הן כבר עשרים שנה הדבר האמיתי.

אין ישראלי שלא מכיר את הביטוי "הסורים על הגדרות". למעשה, לא רק ישראלים. שאלתי את ChatGPT אם הוא מכיר את הביטוי והוא הסביר כי מדובר בביטוי צבאי במקורו, שצבר פופולריות בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אז חיילים וטנקים סורים הגיעו עד גדר הגבול במטרה לפרוץ אותה (מה שאכן קרה לא פעם). הצ'אט הוסיף כי "הביטוי אומץ בהמשך גם בלשון היומיומית לתיאור מצבי חירום, לעיתים בצורה מטפורית ומוגזמת". כל מי שעבד במערכת עיתונאית השתמש בביטוי לא פעם. "הלכתי רגע לעשן סיגריה", יגיד לך ראש הדסק, ואז יוסיף: "תגבה אותי אם הסורים יעלו על הגדרות". זה אומר עלינו משהו. על תפיסת המציאות שלנו. מוכנים תמיד לקרב הבא. למחדל הבא. אמש, הסורים עלו על הגדרות - ונכנסו. זה קרה פעמיים. עשרות דרוזים פשוט עברו את הגבול מסוריה לישראל. לכיוון ההפוך זה כבר היה מאות. היו משם תמונות מרגשות של בני משפחה שלא נפגשו עשרות שנים. זו לא הייתה פריצה עוינת, אבל הזכרונות מה-7 באוקטובר עדיין טריים והשאלה איך בכזאת קלות ניתן לחדור למדינת ישראל עדיין מטרידה. מאוד. גם זה המחיר של ויתור על ועדת חקירה שתבדוק - ותתקן - את האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל.

דן ריברה, מומחה טלוויזיוני לתופעות על טבעיות, וממובילי תחום חקר הפרה-נורמלי, מת במפתיע ביום ראשון בלילה בגיל 54, בעת שהוביל סיור ברחבי ארה"ב עם הבובה אנאבל, שנחשבת לאחת הבובות המקוללות והמפורסמות בעולם. המוות התרחש בגטיסברג, פנסילבניה, במהלך סיבוב ההופעות "Devils on the Run" - סיור בן שלושה ימים באתר "בית היתומים הלאומי לחיילים" בהנחיית צוות NESPR, החברה לחקר תופעות על־טבעיות שהוקמה בידי אד ולוריין וורן וריברה שימש כחוקר הראשי בה. על פי הרשויות, בבוקר יום ראשון ריברה התלונן על תחושת חולשה ואמר לחבריו שהוא חוזר למלון לנוח. גופתו נמצאה על ידי צוות המלון באותו ערב, בחדרו. צוותי כיבוי והצלה שהוזעקו למקום ביצעו בו פעולות החייאה, אך ללא הצלחה. לפי דוח רשמי של משטרת מדינת פנסילבניה, לא נמצאו סימנים חשודים בזירה. סיבת המוות טרם נקבעה, וממתינים לתוצאות הנתיחה שלאחר המוות.

לפני כשנה התעוררה סערה לאחר שנחשף סרטון קצר מריאיון של רננה רז לפודקאסט של סתיו שפיר, שבו אמרה רז בהתייחסה למצב הכאוטי במדינה כי היא חושבת "שזה יסתיים רק באלימות". היום מעידה על עצמה רננה רז שאותה סערה הפכה אותה לפחות תמימה. "הייתה שם הצצה לכמה התקשורת לפעמים יכולה להיות לא אחראית, אין מחשבה על העתיד שאנחנו רוצים שיהיה פה, איזה שיח אנחנו רוצים לייצר פה. מה שחשוב זה מה שקורה, המיידיות של הרייטינג, לייצר כותרת". הסערה קמה אחרי שאמרת באותו ריאיון "אני מצטערת שאני אומרת את זה, אני מרגישה שהאנשים שנמצאים בשלטון והלחימו את עצמם לכיסא הם אנשים מאוד אלימים. הם לא פשוט יתעוררו בבוקר ויגידו 'טוב, הבנו שאתם לא רוצים שנהיה פה, אז להתראות'. זה לא יקרה. לפרק את זה, יצטרכו לפרק את זה באלימות, אני אומרת את זה בצער". "נכון, אבל זה היה חלק משיחה יותר רחבה שבה הבעתי את הפחד שלי מהמקום האפל שאליו אנחנו הולכים, ומסגרו את זה כאילו זה מה שאני רוצה שזה יקרה, כאילו אני חושבת שצריך לפרק את זה באלימות". בזמן שבעצם ניתחת את המצב שלדעתך כך זה ייגמר. "כן, זה כמו שאתה רואה ילד עושה משהו ואומר לו 'זה יגמר בבכי'. אתה הרי לא רוצה שזה ייגמר בבכי אבל אתה לא יכול שלא לראות שלשם זה הולך. אז זה מה שאני אמרתי. ולצערי זה היה ממש מסגור פושע ומכוון". למה מכוון? "כי כולם אימצו את הנרטיב של ינון מגל. בעצם ינון מגל חתך את הקטע הזה והוציא אותו ככה ואף אחד לא ניסה לשאול שאלות, לבדוק מי המרואיינת, לתהות באיזה הקשר היא אמרה את זה, מה היא אמרה אחרי ולפני, פשוט מסגרו את זה כאילו אני קוראת לאלימות, שזה דבר שהוא נורא רחוק ממני, זה לא מה שאני עושה בחיים. אני לא מאמינה באופציה הזאת בכלל. ראיתי באירוע הזה כמה מהר דברים יוצאים משליטה". האזינו לריאיון עם רננה רז גם בספוטיפיי