עיתונאי ותיק, בעבר כתב שטח מוערך, וכיום אחד הפרשנים המוכרים באולפני הטלוויזיה הגדולים, ניסח זאת בפשטות: "תכלס, אין לי עם מי להתייעץ פה". הוא לא התכוון לסוגיות אישיות הרות גורל, או לשאלה באיזו קפסולת קפה להשתמש במטבחון של המערכת - הוא התכוון שהוא מרגיש שאין מעליו כל סמכות מקצועית, בעלת משקל סגולי משמעותי, שיכולה לעזור לו לשפר את העשייה העיתונאית שלו, ושתוכל להוות כתובת לדילמה מקצועית אמיתית שבה יעמוד. אותו עיתונאי לגמרי לא לבד, גם מגיש בכיר בערוץ אחר, מעיד כי הוא אינו יכול "לסמוך בעיניים עצומות" על מי שלוחש לו באוזניה במהלך השידור. שהוא אינו יכול לסמוך על העורך שלו. למעשה, הוא חשף כי לאחר שהוטעה פעם אחת בשידור ו"שילם על כך מחיר יקר בטוויטר", הוא החליט "שלא לסמוך אלא על עצמו". אבל מי צריך עדים או מומחים. מספיק להעיף מבט על כלל הערוצים במשך שבוע מקרי אחד: לצופה שיעמוד במשימה, מובטחות שפע אמירות ריקות של אורחים, פוליטיקאים וגם של עיתונאים - ללא כיסוי, שלא מקבלות שום קונטרה עובדתית, או בדיקת עובדות. לאלה מתווספות טעויות עריכתיות רוחביות ונקודתיות ומחדלים אתיים, שגוררים לא אחת ביקורת ציבורית ובוודאי שאינן תורמות למדד האמון בעיתונאים. לכל אלה תוסיפו גם את הרשלנות, החובבנות ולעיתים חוסר הידע המשווע שמוצא את ביטויו על המסך עצמו ב"סטרייפים" וב"סופרים" - הכיתובים הגרפיים שמופיעים לאורך המסך ואמורים לתמצת את מהות האייטם, או לציין מיהו הדובר בתוכנית. נסו להיזכר כמה כאלה איתרתם בעצמכם, ומה חשבתם על אותם עורכים במהדורת החדשות שבמשך שניות ארוכות לא הבחינו בכלל בטעות.

הודעה לקונית שקיבלו עובדי חדשות 12 היום (חמישי) חשפה עובדה שכמעט וחמקה מעיני הציבור: מגישת המהדורה המרכזית של החברה יונית לוי מציינת ממש בימים אלו 20 שנות הגשה, במה שלמעשה מיום הקמתה הפכה למסך החדשות הנצפה בישראל. רקע קצר: לוי החלה את דרכה העיתונאית בגלי צה"ל, בתפקיד כתבת ובהמשך עורכת חדשות החוץ. בתקופה מסוימת אף שימשה מגישה מחליפה בתוכנית הבוקר של התחנה "מה בוער". משם - כמו רוב חבריה בחברת החדשות - עברה לחדשות ערוץ 2 שהיה אז הערוץ המסחרי הראשון שקם בישראל, ובו שימשה כעורכת חדשות החוץ וכמגישה. במקביל, הגישה מבזקי חדשות קצרים בכל שעות היממה ובהמשך עברה אל מאחורי הקלעים ומונתה לעורכת המשנה של המהדורה המרכזית.