מאז שבעה באוקטובר ועד היום, אנו מתנהלים בתוך קונספציה חדשה: קונספציה שמאמינה שהפעלת הכוח הצבאי תשיב את החטופים או לפחות תיטיב את התנאים למשא ומתן על שחרורם

אין עוד כמונו בלהתווכח. נכון, עולם המדע ידע תגליות מפתיעות מאלה, ועדיין, השנתיים האחרונות חידדו אותנו בזה. מיקצעו אותנו. תנו לנו סוגיה, כל סוגיה – חקירת אונס של ח"כ, טקס הריסת בתים מוזר בחולון – ואנחנו כבר נדע מה לעשות עם זה

נטיית הלב היא להאמין שהעולם צועד קדימה. שבכל עשור יש זינוק משמעותי בזכויות נשים, מיעוטים, להט”ב. מתברר שלא. מעמדן של נשים הוא אחד המדדים החזקים למידת הנאורות והקדמה של כל חברה אנושית. אצלנו בזים לדיכוי נשים באיראן. אנחנו מתקרבים לשם בצעדי ענק

מסתבר שאם אתה חשוד באונס, אתה כנראה מספיק "רעב", מספיק "לוחמני", מספיק "לא פראייר" בשביל הכיסא הזה. וזה רק מחזק את הפואנטה: לא מדובר בכישלון נקודתי, אלא במדיניות

הבורות השוררת בקרב המנהיגות האירופאית בכל הקשור לתרבות האסלאמית ודרכי התנהלותה, אינם שונים בהרבה מזו הנהוגה בקרב המנהיגות והציבור הישראל

פוסט-טראומה היא רוצח שקט ושקוף, שלא רואים אותו ולכן גם קשה מאוד להתמודד איתו. אנחנו מאבדים לרוצח השקט הזה עשרות אנשים