יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ/ לְהִתְעַלֵּס עִם בַּת נָדִיב וְלִפְרוֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ/ אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה… וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ עִם עַם זוּ קָנָה בְּסִינָי/ וְאֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה וְהֶחָתוּם אֶקְרָא בְּאָזְנֵי הֲמוֹנָי/ הִנֵּה הִיא כְּתוּבָה לְפָנָי… אֵיךְ הֶחָתָן שַׂר שָׂרִים וּנְגִיד נְגִידִים/ יָחִיד וּמְיֻחָד הוּא מוֹשִׁיב יְחִידִים/ חִכּוֹ מַמְתַּקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים/ אָמַר לַיְקָרָה וּנְעִימָה […]

לאחר מפקד בני ישראל וארגון מחנה בני ישראל לשבטיו, התקבל מחנה שבמרכזו המשכן, סביבו הלוויים, ומסביבם ארבעה מקבצי שבטים, אחד מכל רוח, כשבכל מקבץ שלושה שבטים. שלושה "מחנות" נוצרו אפוא: המשכן – מחנה שכינה; עוטף אותו המחנה השני – מחנה לוויה; והמחנה השלישי, מחנה ישראל. כעת עוברת התורה לארגון הרוחני של עם ישראל, ומתגלה שישנן […]

מן המפורסמות הוא שבקידוש ליל חג השבועות ובתפילות החג מזכירים "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו". את הקושי שבאזכור זה ניסח כבר רבי חיים פלטיאל (צרפת־גרמניה, המאה ה־13): למה אנו אומרים בשבועות 'זמן מתן תורתנו' ושבקינן [ונוטשים את עניין] להבאת בכורים דכתיב בקרא [שכתוב במפורש בתורה], שהיה לנו לומר 'זמן הבאת בכורינו', ואמרינן [ואנו אומרים] […]