השבועות הקרובים דורשים מאיתנו איפוק מקסימלי ויכולת לבצע שתי משימות סותרות: לחבק באהבה את משפחות המשוחררים, ובאותה נשימה להשאיר מקום אמיתי בשיח הציבורי לקולות ביקורת עניינית או לאלו המתנגדים אידיאולוגית לקראת מימוש אפשרי של שלב ב׳

על פי גורמים המעורים בשיחות ובעסקה, אין זה מקרי ששלב ב' של המשא ומתן יתנהל כשבארצות-הברית כבר יש נשיא חדש - כזה שמוקף כוורת של אוהבי ישראל, וכבר הבטיח לחמאס גיהנום

גם חתימה על הסכם חטופים, לא תשנה את העובדה: הממשלה הכי ימנית שהייתה כאן מסרבת למוטט את חמאס ולמצוא חלופה לשני מיליון עזתים. מצד שני, אין היסוס לשלוח עוד חיילים אל מותם בקרבות ללא יעד. צמרת צה”ל חלשה מלזעוק, ו"הותר לפרסום" הפך לסוג של שגרה. בדרך הזו, בית-חאנון וג’באליה הן רק פרומו לעזה וחאן-יונס

היהדות לימדה אותנו שהצלת חיים ודאית גוברת על ספק של פגיעה עתידית בחיי אדם. מי הוא זה שמעז לגזור מוות על אחיי ואחיותיי בשל הספק שמא ירעו לנו בעתיד?

בן גביר מפרק את הקרקע שמתחת לטיעון השדרה המרכזי של חברי הקואליציה ושופריהם מאז 7 באוקטובר: חמאס הוא זה שלא רוצה עסקה, אנחנו בסך הכל מנסים, אין מנוס מהמשך לחץ צבאי כדי להחזיר את החטופים

איך זה יהיה בלי להגיד "שמעת" על כל בום, ולרוץ למחסה? בלי לחבק חזק את הקטנה, להבטיח "עוד דקה נצא?" איך זה ייראה כשבני ובנות העם הזה, כולם-כולם, יחזרו מעזה?

ישראל מחויבת בחילוץ כל החטופים גם אם לא יתגייס מועמד אחד נוסף לשירות צבאי. ועדיין, לאחר שכולם יחזרו אלינו, מישהו יצטרך להילחם במחבלים שישוחררו בעסקה. הקשר בין עסקת החטופים לחוק הגיוס מעולם לא היה ברור יותר

הממשלה רוצה רק גופות – היא לא רוצה שחטופים יחזרו ויספרו מה עבר עליהם. לא נוח להם לשמוע מה קרה לאנשים שהם השאירו מאחור כל כך הרבה זמן