הכרה בין-לאומית רחבה במדינה פלסטינית, גם אם אין בה ערך אופרטיבי רב, הינה כישלון אסטרטגי ישראלי מחפיר מן המעלה הראשונה

מצרים וירדן הבהירו לאורך המלחמה כי הן פועלות למען "הסוגיה הפלסטינית", וחשוב להן להיתפס כך. לדבר אחד הן לא מוכנות: תסיסה פנימית "עבור הפלסטינים"

הדרוזים בישראל - לא "הם", הם אנחנו. מי כמונו יודע מה זה כשצורחים ואף אחד לא שומע. מאז אותו בוקר ארור ועד היום כל מה שרצינו זה שהעולם יראה אותנו, שיגנה, שיסייע, שיגיד את האמת. כמעט שנתיים פנימה אנחנו מבינים עד כמה קשה להשמיע את קולנו ולהסביר את הפוגרום

טוב עשה הסמ"פ הצעיר כשסירב לצאת לפתיחת הציר, כפי שהתפרסם בעיתון זה לפני יומיים. מדובר בקצין מעולה, שהכוח בפיקודו נשלח לאזור חשוד במיקוש על האמרים. "החלטה חסרת אחריות של מפקדים בשטח כאשר היה ברור שלא מדובר בפעולת חירום, למשל, חילוץ כוח שתקוע שם", אומר קצין בכיר מאוד

נראה שחברי הקואליציה לא למדו מההיסטוריה הענפה של העם היהודי. בעולם מתוקן, הם היו מרכינים ראש לנוכח האסון שפקד אותנו במשמרתם. בעולמנו, הקרבת החטופים והחיילים על מזבח ההתיישבות ברצועה היא "תקופה של נס"

המהלך הישראלי הנבון הוא לייצר דינמיקה מדינית לעיצוב היום שאחרי, על בסיס שני נושאי קונצנזוס בינלאומיים: החזרת החטופים ואי-שליטת חמאס ברצועה

אין הרבה הבדל בין אמונה בעיניים עצומות לתמונות מזויפות של חיילים קטועי רגליים לבין דחייה על הסף של תמונות מאומתות שמגיעות מעזה. בשתיהן, הסכנה האמיתית היא ניתוק מהמציאות 

נתניהו מסתפק בגינויים וציוצים, אך הצונאמי המדיני שרק מחכה להתנפץ עלינו הוא מחדל בלעדי שלו. מ-א' ועד ת'. הפעם, כמעט שנה ו-10 חודשים אחרי הטבח, הוא לא יוכל שוב להשתמש בתירוץ שלא העירו אותו