מקרה הצעת גנץ: במקום לדבר על מי שיצר את הבעיה - מבקרים את מי שמנסה לסייע לפתרון, על זה שמגיב למציאות. נשמע לכם אולי מוכר?

ישראל ניצחה עם סיום המערכה באיראן, ותפעל בניגוד לאינטרס שלה אם תמשיך אל תוך שכונות עזה

עוד רצח בחברה הערבית, עוד ביקור של השר בן גביר במאחז לא חוקי, עוד התנהלות מעוררת תהייה של משטרת ישראל שלא הייתה עוברת בשקט אם היה מדובר ביהודים. לא רק מקרי הרצח הפכו לשגרה. המוות נוכח בחיינו כעניין טבעי, בטח כשמדובר במוות של ערבים

מדובר במעשה מיותר וחסר אחריות של השר, שבתגובתו עוד העז לקבוע ש"העובדה שתשעה שופטי עליון נדרשים לעניין זה היא דבר שעוד יילמד כאחד האירועים המוזרים בתולדות המשפט". האם לא הוא שגרם לכך שכשאמא תחזור הביתה "מה היא תמצא? / הבלבול הוא עמוק / וגדול ונורא / לא נוכל להכניס / את הכל חזרה"? 

אם זה הולך כמו ענישה קולקטיבית ונשמע כמו ענישה קולקטיבית אפשר לחשוד שמדובר בענישה קולקטיבית, גם אם קוראים לזה בשם אסתטי כמו "פעולות עיצוביות"

לאחר הודאת אשר גולדשטיין, משגילתה משטרת ישראל על ביצוע עברה פלילית היא חייבת לחקור. אין פה שום נסיבות מקלות ואין התיישנות. מה עוד ניתן ללמוד מהמקרה?

במקום למוטט את שלטון חמאס, מה שמתמוטט זאת הלגיטימציה של המלחמה כפעולת מגן שבאה בתגובה לפשעי המלחמה שביצע ארגון טרור מתועב. ולא, "הסברה" לא תעזור

להשקיע בימים אלה של מלחמה מיליון שקל. ימים שבהם אין בנמצא די לשיקום ניר עוז או למילואימניקים- כדי ביודעין להעמיק את הפילוג ולתקוע אצבע בעין ?? זה ודאי לא מה שישראל צריכה