מלחמות רבות עוד נכונו לנו בארץ האהובה הזו: על אופי החיים כאן, על הדמוקרטיה ועל גיוס שוויוני לכולם ולכולן. אבל כרגע – אנחנו חייבים להיות רכים יותר ולהתרגל לנשום שוב

טראמפ שיחק משחק קשוח: הוא קצב לוחות זמנים קצרים ומוגדרים, כינס את כל השחקנים המרכזיים בחדר אחד ודרש הכרעות מהירות ונחושות. ברגע האמת, לא הייתה אפשרות לתמרונים ישנים – כל צד הבין שהפעם לא תהיה דרך חזרה

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, שדה הקרב התודעתי רק יתעצם. המערכה לשלילת עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – תגבר. אחת הטעויות הגדולות שישראל יכולה לעשות היא לתת להשאיר את מגרש התודעה ריק

הלוח הגדול שהוצב בכיכר, זה שהאריך עד לרמת השנייה את ממדי הכאב, עדיין ממשיך לספור, אבל קצת אחרת. יעידו על כך הישראלים הרבים שפקדו את המקום אתמול בניסיון לחזות בעיניים במה שנדמה היה שכבר לא יגיע: סוף טוב

ברגע הזה נרכין ראש ונאמר תודה למי ששילמו בחייהם בשביל שיגיע. לכל הילדים שלנו, שיצאו לקרב ולנגד עיניהם החטופים. הלוחמים שסיימו את חייהם בשעה שהיישירו מבט אל הרע שבאויבינו והסתערו ללא פחד

נשמח בשמחת שחרור אחינו מהשבי, אבל זכרו מה היא המנטליות המקומית. שלושה לקחים שכעת עלינו להפיק

זהו חיוך של מי שמדמיין את האזיקים המטאפוריים מורדים בקרוב מאוד מידי בנו עמרי, השבוי בעזה. זהו חיוך של מי שמתחיל לנשום את הצעדים האחרונים בסוף המרתון

הציבור צמא להבנה של השאלה "מה קרה לצה"ל" ב-7 באוקטובר ולאחריו. הוא קשוב, ובצדק, לכל ביקורת, לפעמים יותר מדי. אך צמאונו זה אינו תחליף לדיון רציני ומקצועי, ולכן הסדרה שמתיימרת לענות על השאלה הזו לא עושה זאת